אני מטיילת לבד כבר כמעט 14 שנה. כך שלהזמין כרטיס טיסה ולצאת לבד לצד השני של העולם לא היה החלק שהפתיע אף אחד.

מה שכן הפתיע היה שבגיל 46 הודעתי שאני יוצאת לעשות את מה שאני מכנה "הטיול אחרי צבא שלי". לא לשבועיים. לא לחופשה מסודרת בין עבודה לעבודה. סמסטר בחו"ל. ללמוד סינית, לחיות באסיה, ולטייל תוך כדי.

התגובות נעו פחות או יותר בין "איזה אומץ" לבין מבטים שאמרו: רגע, את באמת עושה את זה? עכשיו? וכן. עכשיו.

כי איכשהו התרגלנו לחשוב שלחיים יש סדר נכון. יש גיל שבו לומדים, גיל שבו מטיילים, גיל שבו מתבססים — ואחר כך אמורים, פחות או יותר, להמשיך במסלול. ואני רציתי לבדוק מה קורה כשפשוט לא מקבלים את הכלל הזה.

המסע לקח אותי מספסל הלימודים בסין למקומות שלא דמיינתי שאגיע אליהם, למפגשים עם אנשים ותרבויות אחרות לגמרי, וללא מעט רגעים שבהם הייתי צריכה להבין מחדש איך העולם עובד — ואיך אני עובדת בתוכו.

"לצאת לדרך" היא הרצאה על הבחירה להתחיל משהו חדש דווקא כשכבר נדמה שהחיים אמורים להיות די מסודרים. על סקרנות, על עצמאות, על הפער בין מה שמצופה מאיתנו לבין מה שאנחנו באמת רוצות לעשות — ועל הדברים שקורים כשמפסיקים לשאול "האם זה הגיוני בגילי?" ומתחילים לשאול "למה בעצם לא?"

זיו (שם בדוי), בן 5, הגיע למפגש הראשון עם פרצוף חמוץ. אמא שלו הלכה לפניו ושידלה אותו להיכנס למרחב הזואולוגי. לפני שהגיע אליי, הילדון הצעיר והמאוד חכם הזה כבר פגש שלושה מטפלים אחרים — את כולם הוא "פיטר": שניים במפגש הראשון ואחד במפגש השני.

כשהוא נכנס לחדר הטיפולים הוא הצהיר מיד: "אני לא רוצה להיות פה, אני שונא אותך ואני לא אוהב בעלי חיים". זיו סבל מהתפרצויות זעם קשות, בעיקר בגן, שכללו צעקות, זריקת חפצים והתנהגויות שהקשו מאוד על ההתנהלות סביבו. אמא שלו כבר הייתה אובדת עצות. מולי עמדה אישה שניסתה שוב ושוב לעזור לבן שלה, וכמעט איבדה תקווה שמישהו יצליח להגיע אליו.

זיו נכנס והתחיל להסתובב בין בעלי החיים. הוא נעצר מול הארנבון החמוד והתחיל לקלל אותו. הוא הסביר לו בפירוט כמה הוא לא אוהב אותו, ואז פנה אליי ושאל למה בכלל יש לי ארנבון. משם עבר לניסיון רציני לשכנע אותי שכדאי לי למכור אותו — ואם לא, לפחות להוציא אותו מהמקום.

תוך כדי הנאום שלו הוא הבחין פתאום בתיקן הלוחש. הוא נעמד במקום ופשוט בהה בו. שאלתי את זיו אם הוא רוצה שאוציא את התיקן כדי שיוכל לראות אותו מקרוב. "איכס!" הוא ענה בקול דרמטי ומוגזם, ומיד התחיל להסביר לי כמה אני דוחה, איזה אדם מגעיל אני ואיזה מין מקום מחזיק יצורים כל כך מגעילים. אבל הוא עדיין לא הוריד ממנו את העיניים.

בסופו של דבר הוא נשאר אצלי בטיפול כמעט שלוש שנים. ובפגישה האחרונה שלנו, הילד שבמפגש הראשון הצהיר שהוא שונא אותי ושונא בעלי חיים — בילה את רוב הזמן במשחק עם הארנבון. "בלי מילים" היא הרצאה המבוססת על סיפורים אמיתיים מחדר הטיפולים: רגעים שבהם המפגש בין ילדים לבעלי חיים מאפשר לראות התנגדות, פחד, אמון, קשר ושינוי מזווית אחרת.